יחזקיא נ' כפר המכביה בע"מ

פסק דין חלקי

זוהי תביעה בשל נזק גוף שנגרם לתובע ביום 11.8.92, כשהיה בן תשע וחצי מפגיעת עץ כששהה עם בני משפחתו בבריכה בכפר המכביה. הדיון פוצל ובשלב זה בוררה שאלת החבות.

התובע טוען, שהנתבעת כמחזיקת המקרקעין, הפרה את חובת זהירותה כלפי אורחיה. לטענתו עליה מוטל הנטל להראות מה עשתה כדי לטפל בעצים שבשטחיה וכדי להגן על אורחיה והיא לא עמדה בנטל זה, שלטענתו עובר אליה גם מכח הכלל "הדבר מדבר בעדו".

לדעת הנתבעת לא מתקיימים במקרה זה התנאים להעברת נטל הראיה והשיהוי בהגשת התביעה גרם לה נזק ראייתי. טעמים אלה מצדיקים את דחיית התביעה. הנתבעת מודה בקיומה של חובת זהירות מושגית, מכחישה את קיומה של חובת זהירות קונקרטית ומכל מקום, סבורה שככל שחובת זהירות כזאת קיימת, היא עמדה בה.

ההכרעה בשאלה שבפני לא מחייבת התייחסות לכל טיעוני הצדדים. מוסכם שהנתבעת החזיקה במקרקעין שבהם קרתה התאונה ויש לה חובת זהירות מושגית כלפי אורחיה. הצדדים חלוקים בשאלה האם נושאת היא בחובת זהירות קונקרטית. חובה כזאת קיימת, כשאדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשותו של אותו נזק, דהיינו קריסתו של עץ זה, או עצים דומים על אורחי הבריכה. האם ניתן וצריך היה לצפות את הסכנה שהתממשה במקרה זה?

שני הצדדים העידו אגרונומים שניסו – שנים רבות מדי לאחר מעשה – לשער מדוע נפל העץ. הנתבעת סבורה שהדבר קרה בשל "כח עליון", למשל, שהשפעת חורף קשה במיוחד החלישה את אחיזת שורשי העץ עד שמשב רוח רגיל יכול היה להפילו ללא סימני אזהרה מוקדמים. זמן רב הקדישו הצדדים לחקירת האגרונומים. בפיהם היו ספקולציות רבות ומעט מאוד עובדות. אפילו זיהוי סוג העץ הרלוונטי נעשה על דרך ההשערה. מדוע נפל העץ? האם נרקבו שורשיו? האם נחלשה אחיזתו באדמה שנרטבה מעבר לרגיל? האם נפל ממכת רוח? האם כרסמו בו מזיקים? האם הופר שיווי המשקל של העץ בשל גיזום לא מאוזן? כל אלה וספקולציות אחרות נזרקו לחלל האוויר נשקלו וצוטטו לעייפה, בהעדר תיעוד ממשי על מצב העץ והקרקע לפני האירוע ואחריו.

קשה לראות כיצד יכלו התובע (בן תשע וחצי בעת התאונה) והוריו לבדוק בעוד מועד את האדמה שבה נפל העץ, או את שרידי העץ עצמם. לעומתם, האינטרס והיכולת לערוך בדיקה כזאת על-ידי הנתבעת נראים ברורים. האירוע קרה בשטח שבשליטתה. הסכנה שבפציעת אורחי הבריכה ע"י עצים נופלים גלויה. מכיוון שלא היה זה העץ היחיד באותה סביבה, אך היה מתבקש שמחזיקי המקום יבדקו מדוע נפל – לכל הפחות כדי למנוע את התאונה הבאה.

העץ שקרס היה צפצפה, כנראה צפצפת פרת, עץ הגדל לגדות נחלים. הנתבעת טענה שמדובר בעץ בר ולכן אין צורך לטפל בו בכלל. אכן, בטבע "לא מטפלים" בעצים אבל לא בצורך של העץ בטיפול אנו עוסקים, אלא באינטרס של בני האדם שהעץ יטופל. כשעץ בר ניטע בקרבת בני אדם, יש לטפל בו באופן שימנע מבני האדם סכנה. יתכן שצפצפות הנטועות לגדות הירדן נופלות בדרך הטבע מדי פעם. שם, בטבע, זוהי דרכו של עולם. לא כן, כשהן נופלות בבריכה של כפר המכביה. בדיוק כפי שאורחי גן החיות מצפים לא להטרף ע"י אריות "כדרך הטבע", כך רשאים אורחי כפר המכביה לצפות שלא להפגע מ"עצי בר" הנופלים "כדרך הטבע".

בהודעת עד ההגנה, מר גרינוולד, שהיה סגן מנהל מועדון כפר המכביה נכתב: "למחרת הגיע מנהל הפארק הלאומי כדי לייעץ לנו מה לעשות עם יתר העצים מאותו סוג הנמצאים במקום והמליץ לדבריו לכרות את עצים עד לגובה מסויים ודבר זה בוצע כעבור מספר ימים." מכך נלמד שאדם בעל ידע יכול היה לזהות בבדיקתו סיכון הטמון בעצים והמליץ בעקבות אירוע הנפילה לכרות אותם.

הנתבעת לא סיפקה מידע נוסף אודות המלצה זו. מי שנתן את העצה וגם מי קיבל אותה, לא זומנו להעיד. גם לא הוגש כל תיעוד אודות כריתת עצים (שעל-פי דין מחייבת רישיון). מן הסתם ניתן היה להפיק מראיות אלה עובדות ממשיות (להבדיל מהספקולציות של המומחים) באשר לסיבת נפילת העץ וסיבת כריתת העצים האחרים. לכאורה, מידע זה היה בידי הנתבעת ולכל הפחות נדרש הסבר שלה מדוע לא הובא בפני בית-המשפט. בהעדר ראיות נוספות, הקשרה של ההמלצה ודחיפות ביצועה מרמז על סבירות גבוהה שהיא קשורה לתאונה דווקא. דומה שזוהי אינדיקציה רבת עוצמה לכך שאם היה העץ נבדק קודם ע"י אדם מקצועי, היה זה יכול לזהות את הסכנה שבו ולסכל אותה.

מר דלין, שהיה מנהל הנתבעת בעת האירוע, שוחח עם חוקר. מתמליל השיחה למדתי שהוא היה מודע בפועל לאפשרות שעץ במקרקעין שהוא מנהל יקרוס על אורחיו, שכן אירוע כזה קרה עוד לפני התאונה שבגינה הוגשה תביעה זו. כמובן, לא מדובר באותו עץ והדבר קרה במקום אחר באתר – ובכל זאת, מדובר בדיוק באותו סוג של אירוע, שנפגעו ממנו בדיוק אותו סוג של אנשים. מר דלין סיפר שהעץ האחר נפל מפני שגזעו נרקב. עוד סיפר, שמדובר בעצים עתיקים שאין שום אפשרות לדעת מה קורה בתוך הגזע שלהם, עד שלפתע הם נופלים. איני משוכנע שהעד צודק בהערכה זו, אבל מי שסבור שכך הם פני הדברים (והוא ניהל אז את מפעילת הבריכה) חייב היה למנוע מהציבור להתקרב לעצים שעלולים ליפול כך סתם ללא אזהרה מוקדמת.

מר גרינוולד אמר סמוך לאירוע לחוקר הביטוח ש"בשטח המועדון מבצעים במשך השנה גיזום של העצים עפ"י הנחיה של יועץ גינון על מנת לשמור על העצים והדשאים שסביב". לעומתו אמר מר דלין לחוקר הביטוח, שהנתבעת לא ערכה בדיקה שגרתית תקופתית לעציה. בלשונו "מי שמע" על דבר כזה? מכל מקום, אם ערכה הנתבעת בדיקה מקצועית שגרתית של העצים היא לא הביאה על כך ראיה. ולבסוף, גם לאחר שהאירוע התרחש והתובע נפצע, הנתבעת לא טרחה לברר מדוע קרה הדבר. בלשונו של ב"כ הנתבעת, (שנאמרו בהקשר של טענת השיהוי) נגרמו לתובע פציעות זניחות והוא איחר מאוד להגיש את תביעתו ולכן, אף שבקיץ 1992 נבדקו נסיבות האירוע "היתה זו חקירה של חוקר רגיל ואיש לא ראה צורך לבצע חקירה ע"י אגרונום". אכן, דברים ברורים: לנתבעת פשוט לא היה כל ענין לברר מדוע נופלים עציה ופוצעים אורחים. הענין היחיד שהיה לה, היה בהדיפת תביעות הנפגעים. כל עוד התביעות הצפויות "זניחות", לא מצאה הנתבעת טעם לברר מדוע נפלו העצים!

הרי לנו מסכת שלמה של רשלנות – וכולה נלמדת מפי עובדי הנתבעת. לנתבעת היתה חובת זהירות קונקרטית כלפי אורחיה, להגן עליהם מפני נפילה של עצים. היא היתה מודעת לסכנה של נפילת עצים, ידעה בפועל את סכנת הפגיעה באורחים והיא לא עשתה את פעולות התחזוקה הנדרשות כדי להגן עליהם. את התנהגותה ניתן לתאר רק במונחים של פזיזות – עצימת עיניים נוכח פני הסכנה ואדישות מוחלטת לסכנה שהנזק יתרחש. לאור זאת התביעה מתקבלת.

על מנת לקבוע את המשך סדרי ניהול המשפט יתקיים קדם-משפט ביום 21.2.11 בשעה 10:00.

ניתן היום, ו' שבט תשע"א, 11 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.